דנבר-קליפרס: כרוניקה של משחק 6

קצת ארוך:

דנבר חזרו פעם נוספת מהקבר. הם עשו את זה בזכות ניקולה יוקיץ', שהופך לאט לאט לאחד השחקנים הטובים בליגה והמסוכנים ביותר בפלייאוף. הוא לקח את המשחק על עצמו במחצית השנייה עם נקודות מקרוב ומרחוק במקביל, כשהוא מצליח להכנס עם הכדור פנימה, לזרוק מקו השלוש ולמצוא את חבריו לקבוצה. כשיוקיץ' טוב דנבר טובה וזה בלט גם במשחק הזה: הוא אחד הסנטרים המגוונים בליגה, "קילר" ושחקן שקשה לעצור כשהוא חם. הקליפרס ניסו כמה פתרונות כשראו שזובאץ לא מספיק, כולל ניסיון לשים עליו את קוואי או את פול ג'ורג' ברבע האחרון. זה כמובן לא עבד.

יוקיץ' לא ניצח לבד (למרות שורה סטטיסטית מדהימה של 34-14-7). ג'מאל מארי נתן משחק אחראי, משהו יחסית נדיר בהתחשב בשחקן שראינו גם בסדרה הזאת וגם במשחק השביעי של הקודמת: הוא לקח רק 13 זריקות וגם אלה שהחטיא לא היו זריקות רעות – שלשה פתוחה, זריקת מיד-ריינג' אחרי חסימה של יוקיץ' וחדירות לצבע. משחק שני האנשים שלו ושל יוקיץ' היה מעולה גם היום, כשהיכולת של הראשון לחסום לשני וההפך הופכת את דנבר להרבה יותר מסוכנת. החזרה מהפיגור שייכת גם לו, אבל אצלי איש המשחק אחרי יוקיץ' אחר לגמרי.

גארי האריס היה מדהים. קלע 16 נקודות באחוז סביר (45.5%), אבל עשה עבודה נהדרת בהגנה במחצית השנייה, בעיקר נגד קוואי. השילוב שלו ושל טורי קרייג נתן לדנבר את מה שהם צריכים בשביל להתמודד עם לנארד וג'ורג' ברבע הרביעי ויהיה מעניין לראות איך הם יהיו במשחק השביעי אחרי הגנה טובה כאן. ג'רמי גרנט עשה עבודה מרשימה על קוואי במשחקים 5 ו-6 והיכולת של דנבר לעבור בין שומר גבוה יותר לנמוך יותר יכולה להיות משמעותית במשחק השביעי.

בשני המשחקים האחרונים (ואולי גם בכל הסדרה) היתרון של דנבר על הקווים בולט. מייק מלון מאמן טוב, אבל יותר מאיכות האימון שלו יש כאן חולשה של דוק ריברס. גם במשחק החמישי ראינו את הקליפרס מאבדים פיגור כשהם לא מצליחים להגיב בזמן. הפעם הוא לקח פסקי זמן כשדנבר רצה, אבל הם לא הצליחו להאט את דנבר.

הקליפרס יכלו לנסות הגנה יותר מתוחכמת מהאישית של זובאץ על יוקיץ', כשג'מייקל גרין או מרקוס מוריס שומרים עליו מבחוץ וזובאץ מחכה בצבע. הם יכלו לשלוח דאבל-טימז ולהמר על הקליעה של כל השחקנים האחרים, הימור שאפשר לקחת בפיגור של 18 נקודות. ריברס יכל לנהל את הדקות של פטריק בברלי, 4 עבירות כשנשארו 10:43 לסיום הרבע השלישי, בצורה חכמה יותר. הקליפרס יכלו לנצח את הסדרה ב-5 או ב-6 משחקים.

אנחנו כבר באמצע ספטמבר, 48 דקות מסיום הסיבוב השני בפלייאוף ועדיין לא נראה שהקליפרס באמת "התחברו". היו להם משחקים טובים בפלייאוף, אבל הם לא מצליחים להשאר יציבים. בשני המשחקים האחרונים המגמה אפילו יותר קיצונית: יש רבעים שבהם הקליפרס משחקים כדורסל עילאי וכאלה שבהם הקבוצה לא שייכת למעמד.

כוכבים לוקחים את המשחק על עצמם וראינו את ג'ורג' (במשחק טוב) ולנארד עושים את זה, אבל היום זה לא עבד. 23 מ-38 הזריקות במחצית השנייה היו של קוואי ו-PG13. על הנייר זה דבר טוב: הכוכבים אמורים להשתלט על המשחק בפלייאוף, אבל אם הזריקות לא נכנסות צריך לנסות לשלב את השחקנים האחרים או גישה אחרת. לו וויליאמס היה יותר טוב משניהם וזרק 5 זריקות בלבד ואף שחקן אחר לא היה מעורב בהתקפה.

במחצית השנייה היום (64-35 דנבר) ובמשחק החמישי (67-49 דנבר) זה נראה כאילו יש כאן קבוצת כדורסל מגובשת נגד אסופת שחקנים. יכול להיות שמדובר בקללת הקליפרס או סתם מזל רע בשני המשחקים האלה, אבל קבוצה טובה אמורה להיות מספיק דומיננטית בשביל להכריע את המשחקים האלה. המומנטום, ההיסטוריה ודעת הקהל נגד הקליפרס. יכול להיות שבמצב הזה הקליפרס יוכלו לשחק בלי הקוף על הגב, במשחק שביעי שיהיה קשה מאוד ל-2 הקבוצות.

טילים מקורקעים

פעם נוספת יוסטון הודחה ב-5 משחקים בחצי גמר המערב, כשהכדורסל שלהם לא עבד נגד הלייקרס: החזון של הסמול-בול לא הצליח לעבוד נגד הלייקרס הארוכה שמנעה מיוסטון שלשות וחשפה את החולשה של הרוקטס: לא הייתה להם תוכנית ב' מעבר לבידודים של הארדן והקליעה מרחוק. מייק ד'אנטוני לא המשיך בקבוצה, ויכול להיות שהסיבוב השני במערב הוא התקרה שלהם.

מצד שני, אין יותר מדי אפשרויות – טרייד על הארדן יוביל אותם לבנייה מחדש סביב ווסטברוק, כשלשניהם יש חוזי ענק (מסתיימים ב-2023). לא בטוח שהקבוצה שתגיע במקום המזוקן תהיה באמת טובה יותר או שימצאו תמורה משתלמת לראסל. תוסיפו לזה את הבחירות שהם העבירו בטרייד על ווסטברוק, ולא בטוח שיש ברירה אחרת ליוסטון מעבר ל-Win-Now. עכשיו השאלה היא איך עושים את זה.

הכל מתחיל מהמאמן החדש שיגיע במקום ד'אנטוני. יש מצב מעניין בשוק: לא מעט מאמנים טובים (אטקינסון, דונובן, מקמילן) אבל אף אחד מהם לא מאמן מוכח בפלייאוף. יכול להיות שנראה את יוסטון הולכת מחוץ לקופסה ומביאה את סם קאסל (עוזר בקליפרס היום) או ג'ף ואן גנדי שיכולים להפתיע, אבל לא בטוח שהם ישתפו פעולה עם גישת הסמול-בול הקיצוני של דריל מורי. הגישה הזאת הוכחה בסדרה נגד הלייקרס כאחת שמתקשה נגד גבוהים דומיננטיים, כשהלייקרס הגיעו לטבעת וקלעו באחוזים גבוהים בארבעת המשחקים האחרונים נגד הרוקטס.

לכן יוסטון צריכה לחשוב על שינוי עם הכלים המוגבלים שיש לה בסגל. מהלך שיכול להיות מעניין הוא טרייד של אריק גורדון על אל הורפורד. גורדון יתן לפילדלפיה שחקן שזורק מהשלוש בווליום גבוה ויכול לרווח את המגרש לסימונס ואמביד, בזמן שהורפורד נותן לרוקטס הגנה על הטבעת לצד יכולת של גבוה שמוסר החוצה מהפוסט. בדקות בלי אמביד הורפורד לא היה רחוק מרמתו בשנה שעברה. גורדון אמנם צעיר מהורפורד ב-3 שנים, אבל נוטה יותר לפציעות. השילוב של חוכמת המשחק של הורפורד, היכולת לשמור גם רחוק מהצבע וההגנה על הטבעת בעת הצורך תיתן ליוסטון קו קדמי מסוכן עם קובינגטון, טאקר והורפורד עצמו.

הבעיה של הרוקטס היא לא בהכרח הצוות המסייע. גם העונה היו לה 6 פורוורדים שיכולים לקלוע מרחוק ולשמור ברמה סבירה עד מצויינת (קובינגטון, טאקר, גורדון, מקלמור, ג'ף גרין והאוס), אבל שני הסופרסטארים שלה לא הצליחו ליצור שלם שגדול מסכום חלקיו. הארדן אחד הסקוררים הגדולים בהיסטוריה אבל מאוד חד-מימדי, כשלא ראינו את יוסטון מנסה לתת לו לזרוק מחצי המרחק או אפילו לקבל כדור במצב שונה ממה שראינו לאורך כל העונה. ווסטברוק, בגרסה הנוכחית, לא מספיק טוב בשביל להיות השחקן השני בקבוצת פלייאוף. הוא יכול לתפקד יותר כ-cutter לסל או להריץ פיק-נ'-רול נמוך עם הארדן בניסיון לתקוף שומרים חלשים יותר.

זה הדבר החשוב ביותר בבחירת המאמן של הרוקטס – לא מי שיתן את כמות הניצחונות הגבוהה ביותר בעונה הסדירה או ישתף פעולה עם הגישה המתמטית של מורי, כי הארדן&ווסטברוק מספיק טובים בשביל להגיע לפלייאוף. השאלה היא מה הרוקטס יכולה לעשות כשדברים לא הולכים כמתוכנן, ואם שני השחקנים המובילים שלה מספיק טובים בשביל לקחת אליפות בשיטה שמבוססת על בידודים.